<h1>שו"ת הרשב"א ח"ה סימן רמ"ט</h1>
<h2>דף ו:</h2>
שאלת ראובן הקדיש שלש מאות דינרין ומסרם לידי, וכך אמר ראובן המקדיש, אני נותן שלש מאות דינרין לתלמוד תורה שיתחלקו פירותיהם בכל שנה ושנה לתלמוד תורה. ולא פירש אם ילקח בהם קרקע או יתעסק בהם ברבית או בסחורה או מה יעשה מהם, ועשאני גזבר עליהם. ועתה הקרן הנה הוא בידי, ואינני מוצא קרקע מעלה שכר לקנותו, ולהלוותם ברבית ירא אנכי פן יהיה בהם ההפסד מרובה לפי הזמן. ולבי אומר לקנות בהם ספר תורה ולתתו לבית אלהינו, כי אני חושש כי היתה דעת המקדיש נוחה בזה אילו ידע המקדיש הפרק הזה. או אם מותר להלוותם לקופת הצבור והם יעלו שכר בכל שנה ושנה לתלמוד תורה. תשובה כל מה שאדם מקדיש או מפקיד בכל גלילות אלו ונותן אותם ביד הגזברים, על דעת הגזברים הוא נותן לעשות בו סחורה או מלוה, מפני שהארץ הלזו בעלת סחורה והלואה, וכל מי שהקדיש בכל גלילותינו ומסר ביד הגזבר כך נהגו הגזברים, וכיון שכן כל מי שראה ראשונים עושין כן על דעת המנהג עושה, שבדברים אלו אין בהם אלא מקומם ושעתם. על כן אם רואה אתה להלוותם או להתעסק בסחורה או לקנות בהם קרקע, הכל הוא לדעתך שכן נהגו ועל דעת כן מקדיש כל מקדיש ומוסר ליד הגזבר. אבל לקנות ספר תורה איני רואה שהיתה כן דעת המקדיש, ואף על פי שספר תורה הכל עניים אצלו [ב"ב מ"ג ע"א], מכל מקום הרי זה צוה לחלק פירותיהם בכל שנה ושנה לתלמוד תורה ואין זה כי אם למי שעומד בבית הספר. ואני הייתי בא בדרך אחרת, שתהא הרשות בידך עם הסכמת הקהל לשנותה למצוה אחרת, מאותה שאמרו בערכין [ו' ע"ב] ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת מותר לשנותה משתשקע שם בעליה, ואסיקנא התם ואפילו לדבר הרשות. אלא שאין אני רואה כן לרבותינו אלא בדברים המקודשים לבית הכנסת, מפני שאפילו בית [הכנסת] עצמו רשאין בני העיר למכור, וכל שכן תשמישיו, והדברים עתיקים.
